אריה אוזן נולד ב-11/2/1955 במושב גילת אשר בנגב המערבי, כבן בכור להוריו יהודית ואליהו וחמשת ילדיהם הנוספים, שהיו אחיו. הוא למד בתיכון החקלאי 'אשל הנשיא' ולימים נישא לאשת חייו יפה, עמה הביא לעולם ארבעה ילדים. במשפחה נהג אריה כבן בכור על כל המשתמע מכך: אוזן קשבת, אהבה ואחווה – וזאת בשל רגישותו הרבה לכל אדם באשר הוא.

אריה היה ממובילי התיישבות הבדווית ביישובי הקבע בנגב לאחר פינויים ממדבר סיני. הוא ניהל מחלקות רבות ותחומים מגוונים בישוב "שגב שלום"; הוביל להקמת תחנת משטרה בישוב, ואת השיטור הקהילתי והשקיע רבות בחינוך ובאיכות הסביבה בישוב. הוא האמין בשותפות ובעידוד המגזר הבדווי להיות מעורה בנעשה במדינה ולכן עודד גיוס לצה"ל ולמשטרה.

במקום עבודתו ב"מושבי הנגב" עיבד את אדמות המדינה באהבה רבה ובגאווה מיוחדת. אריה האמין בכל ליבו ביישוב הארץ על כל הערכים הקשורים בכך. לאור זאת גם עשה כל שניתן כדי לעבד את האדמות סביב ביתו במושב. העבודה בגידולי שדה ובחממות גרמה לו תמיד תחושת כבוד אמיתית של אהבת אדם ואדמה. הוא האמין בעזרה הדדית לזולת, במתן בסתר ובקירוב לבבות. עזר לכל דורש גם פיזית וכלכלית וגם במתן עצה מועילה מחוכמתו וניסיון חייו העשיר.

בבקר שמחת תורה ה-7.10.23 נסע אריה לחוף הים בזיקים עם בנו אליהו, לבילוי משותף של אב ובן. לקראת 06:15 בבוקר, מיד בהגיעם לחוף, החלו אזעקות שגרמו להם לרוץ למיגונית קרובה, יחד עם דייגים נוספים ששהו בחוף. מחבלי הנוח'בה שחדרו דרך הים הגיעו למיגונית. הם זרקו לעבר פתח המיגונית שני רימונים – את הראשון בהם הצליח בנו של אריה, אליהו, לתפוס ולהדוף החוצה אך השני התפוצץ בתוך המיגונית; ירי אוטומטי ומאסיבי של קלצ'ניקוב התווסף לכאוס במקום.

האב אריה והבן אליהו נרצחו באותה העת. החיפושים אחריהם ארכו כשבועיים שעברו על המשפחה כנצח. רק לאחר ארבע עשרה ימים הודיע הצבא על איתור גופותיהם של אריה ואליהו, בתוך המיגונית ההיא. שניהם הובאו לקבורה במושב גילת. אב לצד בנו – שבחייהם ובמותם, לא נפרדו.